אל תשליכני לעת זקנה

הגעתי אליה, פניה התמלאו אור. חצתה יבשות, הקימה בית לתפארת וילדים טובים ומוצלחים שגרים רחוק. פעם ביתה היה כעיר נמל. באו והלכו ונכנסו ויצאו וחיו חיי שקיקה.
השנים חלפו, לעזרתה כבר לא נזקקו. נשארה בביתה המפואר לבד עם כלבלב מחמד. ליבה הלך וכבה, פניה נפלו והשמחה התחלפה בבדידות איומה.
רשמו לה תרופות הרגעה ונגד דיכאון. אבל כלום לא עזר. הכאב היה קשה מנשוא. לא נשאר כבר אף אחד.
מכל האנשים דאג לה חתנה ובאימון אישי היא זכתה.
היא נזכרה בכמה היא טובה, על מה היא התגברה ושהיא הכי אוהבת חברה. שהיא טובה בלהקשיב ולהתעניין, כולם בפניה היו שופכים את הלב. היא אישה אריסטוקרטית שאהבה תמיד ללמוד. שפות, מחשבים ובפוליטיקה היא לוביסטית מבריקה. היא דמיינה אילו הכל היה אפשרי איך חייה היו נראים אם הייתה חשה במיטבה.  לשבת עם החברות על הספסל לשמוע להתעניין ולהשתתף בדיונים, ללכת לסופר ולראות מה חדש, לפגוש את השכנה בבית ממול ולעודד אותה כשהיא לבד ולהירשם לחוג אנגלית בבית גיל הזהב. פנייה אורו והיא התיישרה ועכשיו כשאנו יודעים מה משמח אותה ונותן לה תחושה של משמעות וסיפוק ורצון לחיים, נתחיל להגשים את כל מה שהיא הייתה רוצה.
כי אנו יצורים חברתיים ויש לנו צורך קיומי לחוות תחושת שייכות. כאשר אנו נמצאים בקבוצה בה אנו חשים מועילים, משמעותיים ותורמים אנו מרגישים בריאים.